החלטה בתיק ת"א 12576-10-10

1.         בקשת התובעים לפסיקת הוצאות משפט לפי פירוט ההוצאות כנטען בבקשה.

הנתבעת מתנגדת למבוקש בטענה כי כלל ההוצאות להן נקבע כי התובע זכאי, הוערכו בפסק הדין בסכום גלובלי, הכולל על כן את ההוצאות הנדרשות שוב כעת, ולפיכך אין המדובר בטעות בפסק הדין הטעונה תיקון, כי אם בפסיקה ראויה.

מכל מקום, טוענת הנתבעת כי ככל שהתובעים סבורים שנפלה טעות באי פסיקת הוצאות משפט בנוסף על הסכומים שנפסקו, לרבות סכום ההוצאות, הרי שהדרך להשיג על כך הינה באמצעות הגשת ערעור, שכן אי פסיקת הוצאות משפט אינה בגדר "טעות סופר" כמשמעותה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט (להלן:"החוק").

2.         לאחר עיון בבקשה ובתגובה, ולנוכח ההלכה הנוהגת בעניין זה, מתקבלת הבקשה באופן חלקי, ופסק הדין שניתן על ידי ביום 17.7.12 יתוקן מכח סמכותי עפ"י הוראות סעיף 81 לחוק, באופן שיפורט להלן.

3.         סעיף 81(א) לחוק מסמיך את בית המשפט לתקן טעות שנפלה בפסק דינו, בין היתר כשעניינה של הטעות בהשמטה מקרית.

אמנם, משניתנה התייחסות בית המשפט בפסק הדין לשאלת פסיקת הוצאות, אך הוא סירב לפוסקן, המדובר בהשגה על עניין מהותי והדרך היחידה להעלותה היא בדרך של הגשת ערעור (או בקשת רשות ערעור, לפי העניין).

אולם, מקום שאין מפורשת עמדתו של בית המשפט בשאלת הוצאות המשפט, מכל וכל, חזקה היא כי הימנעות זו נעשתה בהיסח הדעת.

ר' האמור בעניין זה בפסק הדין בבר"מ 5720/05 יוסף גופר כונס הנכסים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה פ"ת (ניתן ביום 5.8.07, לא פורסם), מפי כב' השופטת א' חיות:

"לטעמי, אין כל מניעה להשקיף על חוסר התייחסות לשאלת שכר טרחה והוצאות בפסק דין כעל השמטה מקרית הניתנת לתיקון על ידי בית המשפט שנתן את פסק הדין, מכוח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. גישה זו יש בה היגיון נוכח החובה המוטלת על בית המשפט לפי תקנה 511(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 להחליט בתום הדיון בשאלת שכר הטרחה והוצאות המשפט וכלשון התקנה: "בתום הדיון, בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן - הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו". חזקה, אפוא, על בית המשפט כי ייתן דעתו לסוגיות אלה בכל החלטה שיפוטית היוצאת תחת ידו וכי הימנעותו מלעשות כן נובעת מהיסח הדעת. משכך, ניתן בעיני לפרש את שתיקתו כהשמטה מקרית הניתנת לתיקון מכוח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט ולא כעניין מהותי המצריך הגשת ערעור."

4.         מקומה הרצוי של הערכאה המבררת דווקא לקבוע את עמדתה בשאלת הוצאות המשפט, תחת הטלת הסוגיה לפתחה של ערכאת הערעור, נובע מן היתרון המוקנה לה כערכאה שדנה בתיק.

ר' האמור בהמשך דבריה של כב' השופטת א' חיות בפסה"ד בעניין גופר הנ"ל:

"זאת ועוד, סיווג הפסיחה על שאלת שכר הטרחה או ההוצאות בפסק דין כ"השמטה מקרית" רצוי הוא גם מטעמים של מדיניות משפטית. אכן, נראה כי מן הראוי לאפשר לבית המשפט אשר נמנע מלהתייחס לשאלה זו לבאר מהי עמדתו בה כמי שדן בתיק וכמי שיש לו בשל כך יתרון מובנה לבחינת השיקולים הרלוונטיים לצורך כך ובהם למשל אופן ניהול הדיון על ידי בעלי הדין (ראו תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). זאת ועוד, השלמת ההתייחסות לשאלת שכר הטרחה וההוצאות על דרך של תיקון טעות לאחר שזו לא מצאה את מקומה בפסק הדין או בהחלטה, יש בה כדי לייעל את ההליך המשפטי ולחסוך בהליכי ערעור שכל עניינם בסוגייה זו בלבד."

5.         כאן המקום לציין כי אף בפסק הדין ב רע"א 4599/02, אליו מפנה הנתבעת, והקודם בזמנו לעניין גופר הנ"ל, נותן בית המשפט דעתו לשאלה העובדתית האם במקרה שנדון שם אכן היתה ההימנעות מפסיקת הוצאות ושכר טרחה תוצאתה של השמטה מקרית:

"כך או כך, אפילו סברתי שאי פסיקת הוצאות ושכר טרחה באה בגדר "טעות סופר", כמשמעותה בסעיף 81(א), אין בכך כדי לסייע למשיבות. ההימנעות מפסיקת הוצאות ושכר טרחה כאן לא היתה מחמת השמטה מקרית או מחמת היסח הדעת."

6.         בענייננו, אין ההוצאות שנפסקו במסגרת פסק הדין מתייחסות אלא לעניינים המפורטים במסגרתו והנוגעים לפגיעה גופה, אך הן אינן כוללות את הוצאות ניהול המשפט, אשר התייחסותי אליהן נשמטה מפסק הדין כליל.

כאמור לעיל, בתום הדיון על בית המשפט להחליט בדבר החיוב בהוצאות המשפט והימנעותי מעשות כן אינה אלא תולדה של היסח הדעת.

7.         לאור האמור, ובהעדר הצדקה שלא לפסוק הוצאות התובעים לצורך ניהול המשפט, זכאים הם להחזר הוצאותיהם אלה, בכפוף להמצאת קבלות.

לפיכך, יאושרו רכיבי ההוצאות המפורטים בסעיפים 1.1, 1.2, 1.5 לבקשה, הנתמכים בקבלות, והחזר אגרת בימ"ש (סעיפים 1.7 ו-1.8). ב"כ התובעים מוזמן להגיש פסיקתא מתאימה לחתימתי.

            אין צו להוצאות בגין הליך זה.